הרבה מקומות עובדים עם גיט בשיטת עבודה דומה. בשביל להתחיל לעבוד על פיצ'ר יוצרים ענף, עושים קומיטים לאותו ענף, כשהפיצ'ר מוכן שולחים PR ובסוף אחרי המיזוג מוחקים את הענף. אני מבין למה זו גישה פופולרית:

1. שקיפות - כולם רואים את הענפים והעבודה של כולם.

2. גיבוי - אפשר לעשות push אחרי כל קומיט וכך הנתונים מגובים לשרת.

3. שיתוף פעולה - אני יכול במהלך העבודה לבקש עזרה מחבר או חברה, הם ימשכו את הענף שלי ישימו תיקון וידחפו.

יצירת ענף בתחילת העבודה על פיצ'ר עוזרת לשמור על סדר עבודה ומועילה במיוחד כשאנחנו רק מתחילים לעבוד עם גיט.

אבל זו רק דרך אחת לעבוד. בחיים מותר לגוון, במיוחד אם אתם קצת יותר מיומנים עם גיט. לדוגמה אם אני לא צריך לשתף את העבודה ורק חוקר רעיון, אני יכול לחכות עם יצירת הענף ועם ה push. אני מקודד על המכונה שלי, עדיין עושה קומיטים רגיל בכל צעד ואחרי שהפיצ'ר עובד אני מפעיל rebase כדי למחוק חלק מהקומיטים ולשנות הודעות של אחרים ורק אז יוצר את הענף ודוחף. בצורה כזאת כל האחרים בצוות רואים היסטוריה יותר ברורה של קומיטים. כל עוד לא דחפתי הרבה יותר קל לשנות או לזרוק קומיטים בלי לדאוג שאולי מישהו כבר משך את הקומיטים האלה.

דרך אפילו יותר טובה היא ליצור את הענף אבל לחכות עם הדחיפה שלו ושל הקומיטים. כשדוחפים ענף פעם ראשונה גיט מתלונן ודורש שניצור את הענף בצורה מפורשת בשרת:

fatal: The current branch test has no upstream branch.
To push the current branch and set the remote as upstream, use

    git push --set-upstream origin test

To have this happen automatically for branches without a tracking
upstream, see 'push.autoSetupRemote' in 'git help config'.

אפשר להמשיך לעבוד על ענף מקומי בלי להגדיר את ה upstream ובלי לעשות push ולהיעזר בהודעה הזאת כדי לא לעשות push בטעות. מתי כן לדחוף? אחרי ה rebase כשכל הקומיטים עודכנו עם ההודעות הנכונות.