״אני רוצה לכתוב את הקוד נכון אבל המנהל שלי דורש שאעלה גרסה אתמול״.

״אני מנסה להסתכל על הקוד אבל זה משעמם מדי. ממילא הוא עובד והמשתמשים מרוצים (ואם יש להם בעיה אני תמיד יכול להעביר את התלונה לקלוד)״.

״רציתי לפתור את הבעיה בדרך מסוימת. קלוד פתר אותה בדרך אחרת. האמת גם הדרך שלו נראית לי טובה.״

״זה פשוט לא כלכלי. כל פעם שישבתי 4 שעות להבין איך AI מימש מנגנון מסוים בסוף הרגשתי שהוא עשה עבודה טובה והפסדתי 4 שעות״.

כל המשפטים האלה הם גרסה של אותה שאלה מבית הספר: ״זה יהיה במבחן?״

אחת הסיבות שבתי ספר לא עובדים טוב (לפחות לא עבדו טוב עבורי) היא מדדים קשיחים ודרישה להצליח במבחן. מה שבמבחן מעניין ועל העמודים שלא במבחן אפשר לדלג. זה לא כלכלי להשקיע זמן וללמוד מה שלא משפיע על הציון.

האלטרנטיבה היא סקרנות.

״מעניין איך תיראה מערכת שלא מחברת כמה התנהגויות באותה פונקציה״.

״מעניין איך הקוד מטפל במקרי קצה ומה קורה כשהוא נשבר״.

״מעניין למה קלוד פתר את הבעיה בדרך שהוא בחר. האם זה משהו באיך ששאלתי את השאלה? משהו בהגדרת הפרויקט? האם היתה בעיה ברעיון המקורי שלי?״.

״איזה כיף שהצלחתי לקרוא ולהבין מנגנון מסובך שקלוד כתב. פעם הבאה בטח אבין את הדברים יותר מהר וגם למדתי איך להשתמש במנגנון שקודם לא הכרתי״.

סקרנות לא בהכרח נותנת ציון גבוה יותר במבחן. היא פשוט משנה את התפיסה לגבי מה חשוב.