כשאנחנו כותבים מודול בפייתון מאוד נוח שמשתמשים יכולים לייבא את המודול ולהפעיל פקודות ישירות על שם החבילה, כלומר נניח שיש לי מודול בשם mymodule אז משתמשים מאוד אוהבים לכתוב:

import mymodule

print(mymodule.add(10, 20))

דרך אחת לכתוב את mymodule כדי שזה יעבוד היא פשוט לכתוב קובץ בשם mymodule.py ובתוכו להגדיר את הפונקציה add. אבל אם אתם רוצים לכתוב פרויקט ולשתף עם חברים סיכוי טוב שתרצו לשים את המודול שלכם בתוך תיקייה מסודרת ששמה יהיה כשם הפרויקט. ופה העסק מתחיל להסתבך, כי אם אני יוצר תיקייה בשם mymodule ובתוכה קובץ בשם utils.py עם הפונקציה שלי אז יש לי מבנה תיקיות:

mymodule/
    __init__.py
    utils.py

ועכשיו משתמשים של המודול צריכים לטעון את הקובץ הפנימי מתוך החבילה ולכתוב:

import mymodule.utils

print(mymodule.utils.add(10, 20))

העצלנים יותר ישתמשו ב alias ויכתבו ביבוא:

import mymodule.utils as mymodule

print(mymodule.add(10, 20))

אבל זה לא נראה נכון ועדיין מעצבן את המשתמשים.

כותבים מודולים יצירתיים יודעים לשים את הקוד בקובץ ה __init__.py של החבילה, וכך לא צריכים אפילו להמציא שם לקובץ המקור האמיתי והכל מסתדר עם היבוא, כלומר יהיה לנו בצד של החבילה:

mymodule/
  __init__.py

ובתוך הקובץ __init__.py תופיע הגדרת הפונקציה add, ואז משתמשים של החבילה יוכלו שוב לכתוב:

import mymodule

print(mymodule.add(10, 20))

אבל כותבים חבילות יותר יצירתיים דווקא מעדיפים להשתמש בשם קובץ מסודר עבור הקודם שלהם. במצב כזה נכתוב קובץ utils.py עם הגדרת הפונקציה add, וקובץ __init__.py שיכיל רק את פקודת היבוא והיצוא מחדש:

from .utils import add

ושוב הכל עובד אבל עכשיו גם מסודר - משתמשים יכולים לייבא את המודול mymodule ולקרוא לפונקציה add ישירות דרך היבוא, אפילו שהפונקציה מוגדרת בקובץ פנימי mymodule/utils.py בתוך החבילה.