עבדתי על שתי מערכות מורכבות שנכתבו בגישת תכנות מונחה עצמים:

את המערכת הראשונה עיצב מתכנת שמאוד אהב את הגישה והשתמש בכל מה שיש לתכנות מונחה עצמים להציע. כל שינוי קטן שרצית להכניס היה צריך להבין את ה Design Pattern הרלוונטי. אחרי שנים של עבודה שם אני חושב שהכרתי בעל פה את הספר של GoF.

את המערכת השניה עיצב מתכנת שלא תיכנן על מערכת גדולה וקצת יצא לו בטעות. כל העיצוב היה בנוי על 2-3 מחלקות שנלקחו מאיזה פרויקט Hello World שפשוט יצא מפרופורציה והפך למיליוני שורות קוד כמעט בלי שינוי של מבנה המחלקות. פונקציות באורך מאות שורות קוד היו מחזה נפוץ.

בשתי המערכות היה קשה מאוד להתמצא, לתקן באגים או להוסיף יכולות.

היום אני מכוון לאמצע: מתחיל עם איזשהו מבנה הכי פשוט שאני יכול לחשוב עליו ושובר כל מה שעובר אורך מסוים. התוצאה היא עיצוב בתנועה. העיצוב של החלקים במערכת שמשתנים לעיתים קרובות משתפר כך שיותר קל לשנות אותם עם הזמן, והעיצוב של החלקים במערכת שאף אחד לא נוגע בהם נשאר תקוע וזה לא מפריע כי אף אחד לא נוגע בהם.