לא משנה כמה אנחנו טובים בעבודה שלנו, אם היא קשורה לכתיבת קוד יהיו גם משימות שגדולות עלינו. שאין לנו מושג איפה להתחיל. עזבו להתחיל, אני אפילו לא מבין מה צריך לעשות שם. משימות כאלה באות בצורות ובגוונים שונים: לפעמים זה זליגת זיכרון שלגמרי לא ברור מאיזה חלק בקוד היא מגיעה, לפעמים נצטרך לשפר ביצועים של מערכת שלא נראה שאפשר להגיע יותר רחוק, לפעמים פיתרון חידה שכל כיוון מוביל אותך ישר לתוך הקיר.

הקושי הראשון בהתמודדות עם משימה שגדולה עלינו הוא הקושי הרגשי. כל דקה שאני יושב על המשימה ועדיין אין לי רעיון מייצרת רגשות של תסכול ופחד. התסכול הוא מה שקורה כשמנסים לעשות משהו ולא מצליחים, והפחד שאני לא מספיק טוב, שתכנות זה לא בשבילי (או שדה מסוים בתכנות - אלגוריתמיקה זה לא בשבילי, אבטחת מידע זה לא בשבילי וכו'). הרגשות האלה לא קשורים לבעיה הספציפית והם גם לא עוזרים לנו לפתור את הבעיה. הם פשוט שם וצריך להכיר בהם בשביל להתקדם. לכן הצעד הראשון בהתמודדות עם בעיה קשה הוא ההתמודדות עם אותם הרגשות, והבנה שהרגשות האלה לא קשורים לפיתרון ולא עוזרים לי להגיע לפיתרון.

במילים אחרות גם אם לא אצליח לפתור את הבעיה הזאת עכשיו אני עדיין מתכנת מעולה, תכנות זה עדיין בשבילי ואני עדיין יכול לכתוב קוד ולפתור המון בעיות אחרות. יש כל מיני סוגים של בעיות בעולם ויכול להיות שכרגע אני נמצא במקום שאני לא מצליח להתמודד עם הבעיה הזאת. קורה.

ואחרי ששמנו את זה מאחורינו אפשר להתקדם ולשאול - מה אני צריך לעשות כדי להיות במקום שבו אני יכול לפתור את הבעיה הזאת? הנה כמה רעיונות:

לדבר עם אנשים אחרים שהתמודדו עם בעיות דומות ולשמוע מה הם עשו.
ללמוד יותר על עולם התוכן הרלוונטי (קורס מקוון, ספר, קריאת תיעוד).
להמשיך לפתור בעיות אחרות ולחזור לזה עוד חודשיים-שלושה כשאהיה יותר משופשף.
לכתוב פיתרון שאני יודע שהוא לא מושלם רק בשביל שאפשר יהיה להתקדם (ואחרי זה לחזור לתקן).

לא משנה כמה זמן אתם במקצוע, בתכנות אתם כל הזמן בתהליך למידה וכל הזמן יש בעיות חדשות וטכנולוגיות חדשות. לדעת לשים דברים בצד, לחיות עם פיתרונות חלקיים ולחזור לתקן כשתהיו טובים יותר זה חלק חשוב מהעבודה והוא הכרחי בשביל להתקדם ולבנות מערכות שעובדות.