בכל פעם שאתם משתמשים בביטויים רגולאריים בתוכנית שלכם המחשב לוקח את "קוד" הביטוי עצמו (שהוא טקסט), הופך אותו לאוביקט בזיכרון שאיתו הוא יכול לבדוק מחרוזות (תהליך שנקרא compilation) ואז משתמש באוביקט הזה בזיכרון כדי לבדוק טקסטים. פייתון מאפשרת לבצע את שני השלבים האלה ״במכה אחת״ או בנפרד.

הפקודה הבאה מבצעת קומפילציה של ביטוי רגולרי וגם בודקת אם מחרוזת מתאימה לביטוי:

import re
re.search('l+', 'hello')

דרך אחרת היא לשבור את הפעולה ל-2 כמו שממחישה התוכנית הבאה, שעושה בדיוק את אותו דבר רק נותנת לך ״נקודת התערבות״ אחרי הקומפילציה של הביטוי:

import re
scanner = re.compile('l+')
scanner.search('hello')

הפונקציה re.compile מחזירה את אוביקט הביטוי הרגולרי, מה שקראתי כאן scanner איתו אפשר לבדוק מחרוזות. שמירת אוביקט זה במשתנה נפרד נותנת שני יתרונות:

1. שיפור ביצועים כשאתם מחפשים את אותו ביטוי רגולרי בכמה מחרוזות (כי מבצעים את הקומפילציה רק פעם אחת).

2. סדר בקוד ואפשרות להפריד בין ״קוד הביטוי הרגולרי״ לבין הקוד שמשתמש בו כדי לזהות תבניות במחרוזות.

קומפילציה של ביטוי רגולארי זה רעיון שאינו ייחודי בפייתון ואנחנו מוצאים אותו בשפות רבות אחרות. כך לדוגמא ב perl היינו מקמפלים ביטוי רגולארי ושומרים אותו במשתנה:

use strict;
use v5.24;

my $scanner = qr { l+ }x;

if ("hello" =~ $scanner) {
  say "Match!";
}

לרובי יש פונקציה בשם compile אבל היא בסך הכל שם נרדף לפונקציה Regexp.new ולכן כך יראה אותו הקטע ברובי:

scanner = Regexp.new('l+')

if scanner.match('hello')
  puts "Match!"
end

ו JavaScript השאירו רק את פונקציית הבנאי ושם הקוד יראה כך:

const scanner = new RegExp(/l+/)
if ('hello'.match(scanner)) {
    console.log('Match!');
}