מחט בערימת שחת

התופעה של חיפוש מחט בערימת שחת מוכרת היטב לכל מתכנת ומתכנתת כבר מהימים הראשונים של כתיבת קוד, ובשביל שנהיה מדויקים אני מתיחס כאן לעובדה שאנחנו יכולים לשבת שעות ארוכות ולפעמים אפילו ימים בשביל תקלה שהגורם לה הוא תו בודד או מילה קטנה שכתבנו במקום הלא נכון.

בדוגמא מהיום - חמש שעות נפלאות שלי הלכו ולא יחזרו לעולם בחיפוש למה מידע שגוי מסוים נשמר בבסיס הנתונים. במהלך השעות הספקתי לטייל הלוך וחזור במחלקות שלא זכרתי בכלל שקיימות ובפונקציות ללא תיעוד רק בשביל למצוא בסוף שמישהו קרא לפונקציה שמחזירה מערך במחשבה שיקבל ממנה ערך בודד. פונקציה אחרת במקום אחר לגמרי בקוד לקחה את הערך אבל בגלל שזה מערך הצליחה לעשות משהו אחר לגמרי ממה שהיתה אמורה לעשות וכך הטעות התגלגלה לה עד שהפכה למידע השגוי שמצאתי בבסיס הנתונים.

קל להסתכל על השעות האלה בתור זמן אבוד או מבוזבז ולחפש אשמים לבזבוז הזה: "למה המתכנת שכתב את הקוד הזה לא כתב תיעוד?", "מה פתאום היא כותבת קוד בלי לבדוק אותו?", או אם אנחנו בקורס "לא לימדו אותי כמו שצריך", "למה המרצה לא אמר לשים לב לזה" או "למה המרצה לא פירסם דוגמא מספיק מקיפה".

יותר חכם לבחור לקבל את זה שאיכות הקוד שאנחנו כותבים משפיעה בגדול על הזמן שאנחנו משקיעים בחיפוש באגים, ולקחת את ה-5 שעות האלה בתור רמז - רמז לכתוב קוד יותר מודולארי, רמז להוסיף יותר הודעות לוג באמצע הדרך, רמז שצריך לכתוב יותר בדיקות יחידה או Assertions.

אבל גם לזכור שהשעות האלה הן השעות בהן אנחנו מתיידדים עם הקוד ועם הספריות בהן אנחנו משתמשים, ושחמש שעות של "בזבוז זמן" בשביל למצוא באג טפשי הן לא באמת חמש שעות שבוזבזו אלא חמש שעות שהושקעו בלחקור את הקוד ולהבין טוב יותר איך דברים עובדים ומתחברים ביניהם. ולפחות מניסיון שלי כשמשקיעים את זמן החיפוש בלהבין איך הקוד עובד (במקום לזרוק עוד ועוד הודעות לוג למסך בתקווה שמשהו יקפוץ) גם זמן החיפוש הכללי מתקצר.