הדרך הכי טובה למתחילים להיכנס לנושא חדש היא עם אוסף פרויקטים שאי אפשר לטעות בהם. דואולינגו עושים את זה עם שפות: בדואולינגו אין הסברים, אין כללי דיקדוק, אין תיאוריה של איך הדברים מתחברים. אין בזה צורך. במקום, הם נותנים לך משפט לתרגם, או מילה להשלים. בהתחלה עם ציורים ואז גם הציורים נעלמים כשאתה מתחיל להבין את המשמעות.

קשה מאוד ללמוד שפה ברמה גבוהה דרך דואולינגו, אבל קל מאוד להתחיל ללמוד וקל מאוד להגיע למקום שמתחשק לדעת יותר.

זד שו עשה את זה בפייתון עם הספר שלו learn python the hard way. בדומה לדואולינגו, הספר זכה להצלחה מסחררת כי אנשים שקראו אותו הצליחו להתחיל לתכנת לפני שלמדו את הכללים, פשוט באמצעות ביצוע פרויקטים שאי אפשר לטעות בהם. אם יום אחד אני אכתוב ספר תכנות למתחילים הוא בוודאות יהיה בגישה זו.

וכמו בדואולינגו, גם בתכנות קשה מאוד ללמוד קוד ברמה גבוהה דרך פרויקט שאי אפשר לטעות בו. זו אחת הסיבות שבוגרי קורסים מתקשים למצוא עבודה: כל מה שהם עשו בקורס זה לפתור פרויקטים שאי אפשר לטעות בהם, אבל בעולם האמיתי אנחנו צריכים לפתור את הבעיות שאין להן עדיין פיתרון, ושבהחלט אפשר לטעות בהן.

החידות של אריק ווסטל ב Advent Of Code לוקחות גישה הפוכה: אפס הוראות ואלף דרכים לטעות. אם יש לי עשר דקות פנויות ואנסה לשבת על חידה שם, יכול להיות שאצליח אותה ויכול להיות שלא. זה מתסכל אבל גם שולח אותך לחקור המון כיוונים שונים ואפילו כשפתרת אתה לא בטוח שעשית לפי מה שאריק התכוון. הרבה יותר קשה להתמיד, אבל גם הרבה יותר מתגמל למי שמצליח.

בשביל ללמוד אנחנו חייביל לשלב את שתי הגישות: גם להיות מסוגלים לבנות את הפרויקטים שאי אפשר לטעות בהם, וגם להתמודד ולהיכשל וללכת לאיבוד ולהמשיך לנסות את אלה שבהחלט אפשר לטעות בהן, ולזכור שללכת לאיבוד זה חלק מהתהליך.