אם אני עובר בבית ליד חתיכת לגו קטנה שזרוקה על הריצפה אני מיד ארים אותה. במקרה הטוב אחזיר אותה לקופסה, אבל בכל מקרה גם אם אני לא בטוח איפה הקופסה אני אעדיף לשים אותה על שולחן או משהו - כי אני יודע שאחרת אדרוך עליה בטעות כשאקום לילדים בלילה.

את אותו הגיון הרבה יותר קשה ליישם בקוד.

בכל מערכת אנחנו נתקלים באינסוף קטעי קוד עם מוקשים: משהו שנראה כמו באג (אבל בכל זאת עובד ולא ברור איך), פונקציה לא מתועדת, מנגנון שאין לו בדיקות, קוד מסורבל, ארוך ולא מספיק ברור, או אפילו תקלת אבטחה שאי אפשר לנצל אותה.

וכל פעם שרואים כזה מוקש האינסטינקט הראשון הוא להתרחק. אתה מספר לעצמך סיפורים כמו "זה לא הזמן עכשיו לתקן את זה", "אולי מישהו כתב את זה ככה בכוונה", "אם זה עובד לא נוגעים", "אני לא מבין מספיק טוב מה הקוד צריך לעשות ופוחד לשבור". בגלל שאנחנו לא יודעים איפה המקום הנכון של חתיכת הלגו, אנחנו משאירים אותה על הריצפה.

קוד טוב הוא קוד חי - ובשביל שקוד יהיה חי צריך להרגיש נוח לשנות אותו. גם אם בהתחלה תגלו שה"תיקונים" שלכם רק שוברים יותר דברים, לאט לאט וככל שתתרגלו לפרק מוקשים גם התיקונים שלכם ישתפרו וגם תרגישו הרבה יותר בנוח לעבוד על כל המערכת.