ברוב הפעמים שאני כותב קוד התחושה היא כמו ללכת צעד אחרי צעד לתוך שביל שקשה לראות את הסוף שלו. אני יודע בגדול לאן אני רוצה להגיע, ואני יודע מה הבעיה שעכשיו אני תקוע עליה, אבל כל מה שבאמצע? חושך.

ואז מגיע הרגע אחרי 5 שעות של קידוד שאתה מוצא את עצמך במבוי סתום. ואתה מסתכל על הקיר והוא מסתכל עליך בחזרה, ואתה חושב "אין מצב". אין מצב שאחרי 5 שעות של הקלדה והליכה בדרך הזאת אני פתאום הולך לגלות שהכלי שבחרתי לא מתאים. זה פשוט לא יכול להיות. מי יחזיר לי את החמש שעות (או 50)? מה אספר לבוס?

כל הרעיונות הטובים נכונים כאן: תעצרו הכל, קחו כוס קפה, תעשו מקלחת, לכו לשחק כדורגל, תתרחקו מהמחשב. לפעמים המוח יזרוק עליכם את הרעיון הבא בהמשך היום.

ובאותה נשימה שווה לזכור שיש גם דבר כזה מבוי סתום. יש גם כלים לא הכי מתאימים למשימה. יש גם מצבים שכמות המעקפים שאתם הולכים לבנות לא שווה את הדבר שתרוויחו משימוש ברעיון הגאוני שהתחלתם איתו. וכשזה קורה זו לא בושה לחזור אחורה בגיט ולהתחיל כיוון חדש. החמש שעות שהפסדתם במחקר היו חמש שעות לימוד, והן לא היו מבוזבזות כלל.