לא הסיפור הזה

יש סיפור שאנחנו אוהבים לשמוע על הבן אדם שהשקיע והתאמן ועבד יותר קשה מכולם ובסוף הצליח בגדול.

זה הסיפור על הסטארט-אפיסטית שישבה שנתיים לעבוד על הסטארט-אפ שלה בלילות, עד שהצליחה לגייס משקיעים והיום החברה שלה גדולה ומצליחה.

או הסיפור על הסטודנט שקרע את התחת באוניברסיטה תוך כדי עבודה כדי לממן את שכר הלימוד אבל בסוף הצליח לסיים בהצטיינות ומצא את עבודת החלומות.

או הסיפור על היזם הסידרתי שלא וויתר ואחרי עשרות מוצרים הצליח לבנות משהו שאנשים אוהבים והפך ויראלי.

כל אחד אוהב לשמוע את הסיפורים האלה והרבה מאיתנו אוהבים לראות את עצמנו בתוך כזה סיפור: אני עכשיו עובד קשה אבל זה ישתלם וההצלחה תגיע.

הבעיה שלפעמים על הסיפור היפה הזה מתלבש החבר הפחות-יפה שלו, הסיפור על הפשרות הכואבות שצריך לעשות בדרך להצלחה:

לא נעים להעלות מוצר בינוני, אבל אין ברירה חייבים להגיע למשקיעים עם משהו שעובד.

לא נעים להעתיק במבחן, אבל אין ברירה חייבים לסיים בהצטיינות את התואר, אחרי הלימודים יהיה זמן לחזור לשחק הוגן.

ברור שהייתי מעדיף להשקיע זמן ולכתוב קוד רציני עם בדיקות ותיעוד, אבל אין מה לעשות הבוס לוחץ ופה בחברה ממילא ככה כולם כותבים. כשקצת ירגע הלחץ נוכל להשלים פערים.

כשהסיפור על הפשרות הכואבות מתגנב כדאי לזכור ולהזכיר לעצמנו: אם הפשרה פוגעת בדבר עצמו שאותו רצית להשיג, היא מקלקלת כל הצלחה שתבוא בהמשך. המוצר הבינוני שלך לא יביא השקעה (וגם אם כן הוא לא יביא אותך להצלחה בסוף הדרך), ההעתקה במבחן לא תביא לך את עבודת החלומות והקוד החובבני שאת כותבת רק יגרום ללחץ להמשיך ליותר זמן, כי המערכת רק תלך ותסתבך.