כשעוד היה מותר לימדתי קורס Front End באיזו חברת הייטק. שולחן המחשב של המדריך שם היה יחסית צפוף ובלי לשים לב באחד ההסברים של אחרי-ארוחת-צהריים הזזתי את היד לא טוב וכוס קפה שלמה נפלה לי מהשולחן על הלפטופ.

עכשיו המק שממש לא ראה את זה בא דווקא הגיב בנונשלנטיות מפתיעה. אחרי ניגוב קטן של המקשים הוא המשיך לעבוד, הריץ את כל התוכניות שכתבתי ואת השקפים ולא הראה שום סימן למעגלים החשמליים שנשרפים אצלו בבטן. אני, שידעתי עמוק בלב שעדיף לכבות מכשיר חשמלי שהתרטב ולתת לו להתייבש (אפילו לקחת למעבדה), לא העזתי לסיים את היום מוקדם רק בגלל כוס קפה, ובטח ובטח כשהמחשב עדיין מגיב. במעבדה למחרת כבר ידעו להגיד שהמחשב הוא טוטאל לוס, ושממש חבל שלא סגרתי אותו באותו רגע ובאתי אליהם מיד, כי אז עוד יכלו להציל אותו.

וכמו באותו קורס גם היום אני רואה מערכות תוכנה הרבה יותר מורכבות אפילו מהמקבוק שהרסתי, סופגות ברוגע כוס קפה וירטואלית (מה שמכונה "שים קצת מסקנטייפ רק שיעבוד בדמו") וממשיכות לתפקד - לפעמים עד הדמו, לפעמים גם הרבה אחרי. כל אותו הזמן אנחנו יודעים שעדיף היה לעצור ל Refactoring, אבל רק לעתים נדירות מוצאים את האומץ לעצור לפני שנהיה מאוחר מדי.