רוב האנשים מצליחים לזהות די טוב קופסאות פלסטיק ששוכבות במקרר יותר מדי זמן עד שכבר אי אפשר לאכול את מה שיש בפנים. ורוב המאכלים גם שורדים יותר מכמה שעות בתוך אותה קופסת פלסטיק. הזמן שבאמצע הוא החלק המעניין: כל הפעמים שאני מסתכל על הקופסה כשהאוכל עדיין לא ממש רקוב ומתלבט אם לאכול, ואז בסוף יורד מזה כי הוא כבר יושב שם כמה ימים אבל עדיין שומר את הקופסה כי מי יודע ואולי פעם הבאה אני אהיה מספיק רעב בשביל לאכול אותו ...

ויותר מדי מתכנתים שאני מכיר, כשמתחילים לכתוב קוד לא אידאלי נקשרים אליו כמו לאותה קופסה שאני מחזיק במקרר. במקום למחוק את מה שלא עובד באותו רגע הם מעדיפים להמשיך עם אותו קו מחשבה שלא הצליח ולבנות עוד מעקף קטן עם עוד פגיעה קטנה בביצועים. אנחנו יודעים שבעתיד זה יגיע למצב שכבר אי אפשר לתחזק אותו, אבל כרגע המצב לא כזה גרוע וצריך להתקדם עם הפיצ'ר.

מה - למחוק קוד שאני כבר שבועיים עובד עליו? לחזור עכשיו לנקודת ההתחלה? איך מסבירים לבוס כזה דבר? ואיך מסבירים את זה לעצמי?

אז ממשיכים עם הפיצ'ר כי ממשיכים ובסוף אחרי שנה יוצאים לריפקטורינג גדול כי כבר אי אפשר לתחזק את כדור הבוץ הענק שאנחנו קוראים לו קוד.

הרבה יותר קל לזרוק את האוכל ואת הקוד כשמזהים את הסימנים הראשונים של הריקבון. אבסטרקציה גרועה לא תשתפר פיתאום כי יעבור עוד שבוע, להיפך, היא רק תהיה יותר גרועה כי עוד ועוד קוד במערכת יועתק ממנה וישתמש בה. השבועיים אחורה שאתם חוזרים? זה הרבה יותר קצר משבועיים (כי אתם כבר יודעים מה צריך לבנות ומה הדרך הנכונה לבנות אותו), והחיסכון בזמן בשנה הקרובה יהיה הרבה יותר גדול.