ב 2011 קניתי את המק הראשון שלי במטרה לכתוב אפליקציות לאייפון. המחשבה היתה שאייפון זה מכשיר חדש ומדליק ובתור מפתח יחיד (סולופרנור מה שקוראים) אני יכול להתפרנס לא רע מכתיבת אפליקציות פשוטות.

כמה חודשים ושתי אפליקציות מאוחר יותר התחלתי להרגיש שדברים לא הולכים להיות פשוטים: שכל הרעיונות הטובים כבר נתפסו, שאין עוד מקום לחדשנות, שרק חברות גדולות יכולות לכתוב אפליקציות מוצלחות ובאופן כללי שפספסתי את הרכבת.

אז עזבתי והמשכתי לעשות דברים אחרים.

ושנתיים אחרי, ב 2013, Nguyễn Hà Đông פירסם את פלאפי בירד וזכה להצלחה פנומנלית.

וב 2014 גבְּריאֶלֶה צ'ירולי פירסם את 2048 שהפך ללהיט ממכר.

ועוד אינסוף מפתחים עצמאיים המשיכו וממשיכים לפתח ולפרסם משחקים ואפליקציות ולהרוויח מזה לא רע בכלל. בפרספקטיבה של 10 שנים ממש לא איחרתי את הרכבת, נכון יותר להגיד שירדתי מממנה לפני הזמן.

ואם יש לקח ששווה לזכור ולשתף מהחוויה הוא שהתחושה הסוביקטיבית שכבר מאוחר מדי או שזה לא בשבילי היא סובייקטיבית. היא נפוצה מאוד והיא לא אומרת כלום על סיכויי ההצלחה האמיתיים שלך. התחושה הזאת היא פשוט הנטיה הטבעית להיקשר לתוצאות במקום לתהליך ולחפש את ההצלחה הרבה לפני שהיא צריכה להגיע (ואז לוותר לפני הזמן).

בין אם אתם רוצים לבנות קריירה של מפתחי משחקים סולופרנורים, רוצים להשתלב בפרויקט קוד פתוח, רוצים למצוא עבודה או מחפשים לבנות את הסטארט-אפ הבא - כמעט תמיד התהליך יהיה יותר ארוך ממה שהיינו רוצים. במקום לחפש את התוצאה הסופית והמדידה (בניתי אפליקציה שהרוויחה מיליונים), עדיף להסתכל על התהליך ולמדוד את ההצלחה שלנו בהתמדה. "ישבתי שעה כל יום השבוע לתכנת את הפרויקט שלי" זו מטרה הרבה יותר מדידה ונותנת מוטיבציה.