הפוסט הזה הוא תרגום של הפתיחה מהפרק האחרון בפודקסט change ma vie. הטקסט הזה עזר לי לשים לב לרגשות שאני לפעמים שוכח ואני מקווה שיעזור גם לכם.

1. השמחה והקלילות

לפני שנתחיל לדבר אני רוצה לשאול אותך שאלה - ב 24 השעות האחרונות, מה היו הרגעים המאושרים ביום שלך, ומתי. באיזה רגעים הרגשת את עצמך קליל או קלילה ולמה. אני שואל כי השמחה והקלילות הן שתיים מהתחושות הנעימות ביותר שאנחנו יכולים להרגיש. אלה שתיים מהתחושות הרצויות ביותר שאנחנו יכולים לקבל, ולמרות זאת עבור רבים מאיתנו השמחה והקלילות חסרות בחיי היום יום שלנו. והבעיה, היא שאם השמחה והקלילות חסרות בחיים שלנו למשך יותר מדי זמן, בסוף אנחנו מאבדים כל חשק לעשות את כל שאר הדברים. אנחנו תקועים עם התחושה שהחיים "קורים" לנו או "נכפים" עלינו, שכל היום אנחנו עושים דברים בעיקר עבור אחרים, שכל היום אנחנו רק פותרים בעיות או את התחושה שאנחנו רק רצים ממקום למקום, ממשימה למשימה, בלי להינות מפירות העבודה הקשה שלנו.

ולהיפך, הדבר שמאפשר לנו להרגיש באמת טוב בחיים, לקבל בפתיחות אנשים אחרים וחוויות חדשות, מה שמאפשר לנו לשמור על בריאות נפשית - זאת היכולת שלנו ליצור בתוך היום יום וכמה שיותר, את השמחה ואת הקלילות.

לכן שווה לשאול את עצמך, מה כרגע עוצר אותך מלהרגיש יותר שמחה ויותר קלילות. מה בתוך היום יום חוסם את השמחה ואת הקלילות.

רוב הזמן, מה שעוצר את השמחה זו הרצינות. זה אוסף כל הדברים ש"צריך לעשות" ולהתיחס לכל דבר בחיים שלנו כמו הימור גבוה במיוחד. מה שעוצר את השמחה זו המחשבה, שאני חייב לעשות כל אחד מהדברים האלה שאני עושה; שלכל דבר שאני עושה יש משמעות עצומה, שכל מה שאני עושה חייב להיעשות מהר ובצורה מושלמת, כי אם אני אפשל בדבר אפילו הכי קטן הכל יתמוטט כמו מגדל קלפים. כלומר אם היום יום שלך מורכב מסימון משימות ברשימת המטלות, ריצה בלתי פוסקת מהתחייבות אחת לאחרת, את או אתה תפסידו את ההזדמנויות הרבות להרגיש שמחה או קלילות שמופיעות במהלך היום: ילד קטן שמחייך עם פה מלא שוקולד מתוך העגלה, קשת בענן שפתאום הופיעה מחלון הרכבת, אותו רגע שהרכבת עוברת מעל גשר ואתה מקבל את התחושה כאילו את עף מעל הנהר שלמטה. אם יש לך כל היום את התחושה שהחיים הם מטוטלת שזזה בין יציבות לכאוס, בין הביטחון לאסון, זה מאוד קשה לראות את כל אלה. זה מאוד קשה לקבל את השמחה ואת הקלילות כשהן מופיעות.

מכשול נוסף לשמחה ולקלילות הוא העומס המנטלי והחפירה, וחוסר היכולת למקד את המחשבה בדבר או במקום שאנחנו חווים עכשיו. אם אתה חושב בלי הפסקה על הכל באותו הזמן, נזכר בשיחות מהעבר או מתכנן דאגות ותוכניות לעתיד זה בלתי אפשרי ליצור מספיק מרחב נפשי כדי שהשמחה והקלילות יוכלו להיווצר. כי הבעיה שאיך שמרחב כזה מתחיל להיווצר הוא מתמלא תוך רגע על ידי איזו דאגה, איזה מטרד, או חזרה לרשימת המטלות. כזה מקרה אנחנו רואים אם אתה יושב עם חברים בערב שבת וכולם מדברים, כולם צוחקים, ובדיוק ברגע שאתה מתחיל לשקוע באווירה ואיזו שמחה מתחילה להציץ, המוח שלך, שממש לא רגיל לכאלה תחושות, פתאום מתחיל לחפש מה צריך לעשות עכשיו ומזכיר לך שצריך לאסוף את הכלים. ו-הופ, במקום ליהנות מהשמחה והקלילות של הרגע, אתה קם מהשולחן כדי להתחיל לסדר והרגע נעלם (עם קצת מרירות פנימית על זה שאתה היחיד שקם לעבוד).

מכשול שלישי שחוסם את השמחה והקלילות הוא רגשי האשמה. רגשי אשמה עשויים לצוף אם אתה מקשר את השמחה והקלילות עם סוג של חוסר אחריות. אם אתה חושב שהיחידים שיכולים להרגיש שמחה וקלילות הם ילדים, ומבוגרים שמרגישים את הרגשות האלה הם אגואיסטים שלא אכפת להם מאחרים או מהעולם. כי הרי אם היה להם אכפת הם היו רואים את כל הסבל, את כל הבעיות, את כל מה שקורה וגם הם לא היו מרגישים לא שמחים ולא קלילים. אם אתה מרגיש ככה, ברור שלא תרצה להרגיש את השמחה והקלילות - שהרי מי ירצה לחשוב את עצמו אגואיסט. ואם בטעות איזו שימחה באה לבקר מיד רגשי האשמה חונקים אותה ואומרים "הי הי, לא יותר מדי שמחה, לא יותר מדי קלילות... מה, נגמרה ההתחממות הגלובאלית? אין יותר צרות בעולם?".

נו, ברור שיש תקופות בהן קל מאוד למצוא סיבות להיות רציניים ולייחס סכום הימור עצום לאלמנטים מסוימים בחיים שלנו או בסביבה שלנו. זה יכול להיות בסיטואציה כשיש לנו קרוב משפחה שסובל ממחלה קשה או סופנית, בתקופות של אבל, בתקופות של משבר פוליטי, משבר בריאותי או מלחמה. אבל אפילו במצבים אלה, או אולי אפילו במיוחד במצבים אלה, מה שחשוב להבין הוא שבני אדם עדיין צריכים את אותם רגעים של שמחה ושל קלילות. זה הכרחי עבור הבריאות הנפשית שלנו וכמובן עבור היכולת שלנו להתמודד עם סיטואציות. זה כאילו שאנחנו שוחים עם הראש מתחת למים - אנחנו יכולים להתקדם יותר מהר אבל הכרחי שנעלה מדי פעם את הראש כדי למלא את הריאות באוויר נקי. זה בדיוק המצב עם השמחה והקלילות. אנחנו יכולים להיות שקועים עמוק בתוך פרויקט מסוים, בעבודה, בחיים החברתיים, במצב משפחתי מורכב. ועדיין כולנו חייבים וחייבות להרים את הראש מדי פעם מעל המים כדי לשאוף אוויר, כדי למלא את הגוף והנפש באיזשהו סוג של שמחה, באיזשהו סוג של קלילות.

והמכשול האחרון שחוסם אותנו מלהרגיש שמחה וקלילות, המכשול המפחיד ביותר והבסיסי ביותר, הוא פשוט לא לחשוב על זה. לשכוח את השמחה והקלילות, לא למקם אותן מספיק גבוה בסדר העדיפויות שלנו ולתת לימים, לשבועות ולחודשים לעבור תוך השארת השמחה והקלילות ליד הגורל. כאילו זה משהו עליו אין לנו שליטה, כאילו זה משהו שנופל עלינו מהשמים, בלי שיש לנו מה להגיד בעניין. אנחנו חיים בחברה שמעריכה בעיקר את הביצועים והפרודוקטיביות, כלומר חברה שבה השמחה והקלילות אינן מקבלות הערכה מיוחדת. אבל המציאות היא שהשמחה והקלילות הן קריטיות גם להצלחה וגם לפרודוקטיביות שלנו. כי כשאנחנו עובדים מתוך שמחה ותוך הנאה מהעבודה, הרעיונות שלנו יהיו טובים יותר והדברים שאנחנו בונים יהיו יוצאים מהכלל.

2. הערות המתרגם

1. תרגמתי את המילה joie ל"שמחה" ואת המילה "légèreté" ל"קלילות". אני לא בטוח לגבי אף אחת מהשתיים אבל אלה היו המילים הטובות ביותר שהיו לי.

2. בגלל תקלה טכנית הפוסט הזה לא נקלט ולכן נשלח רק בערב. אתכם הסליחה.