בנסיעה לאילת, לא משנה כמה תנסה לסבך את הדרך ולגלות איזה קיצור חדש ולמרות המרחק, מעטים ירגישו תחושת הרפתקאה או מתח לאורך המסלול. אנשים הגיעו לאילת לפנינו, אנחנו יודעים שהיא שם ומה שלא יהיה בסוף אפשר להדליק וויז ולהגיע. תחושת הביטחון הזאת מאפשרת לחקור את המסלול בלי לדאוג יותר מדי.

ובגלל שכך המצב ברוב הטיולים בעולם קשה לדמיין שפעם מסע לגלות ארצות חדשות היה מסוכן, מלהיב ושונה. לא ידעת מה אתה הולך למצוא או אם בכלל יש ארץ בסוף הים. המתח היה חלק מהעיסקה וחלק מהסיבה לצאת למסע. תחושת הביטחון של מגלי ארצות לא יכלה היתה להיות מבוססת על העובדה שיש ארץ בסוף המסלול, אלא על ביטחון עצמי ביכולת שלהם להתמודד עם אתגרי המסלול כשיגיעו.

היום במקום לצאת למסעות אנחנו יכולים לבנות מוצרים חדשים, ותחושת הביטחון מקבלת יחס דומה:

אם אני בונה משהו שאנשים כבר בנו לפניי או שאני כבר בניתי בעבר, אני יכול "לשחק" עם הדרך, לבנות את זה קצת אחרת, להיכנס לפינות שקודם דילגתי עליהן, כי יש לי את הביטחון שהכל יהיה בסדר בסוף. אילת נמצאת שם בסוף המסלול.

אבל אם אני בונה משהו חדש לגמרי או לפחות שאני לא בניתי לפני, תחושת הביטחון לא יכולה להיות מבוססת על הידיעה שזה יצליח, ולא על חיזוקים חיצוניים שאני מקבל לאורך המסלול. מי שמנסה להתקבל לעבודה ראשונה בהייטק היום לא יודע אם הוא מסוג האנשים "שמתקבלים להייטק", או שהוא לא "מבוגר מדי למצוא עבודה" וצריך להתמודד עם הקושי הזה לאורך כל תהליך הלימוד וההכנה לראיונות. "אני יודע שאני הולך במסלול שמתאים לי" זה משפט שנותן ביטחון מסוג אחר. אני לא יודע מה אמצא בסוף המסלול הזה, אבל יודע שהוא הדרך הטובה ביותר עבורי, וההזדמנות והמתח שווים את המסע.