כל אחד ירגיש אבוד אם יפוטר ממקום עבודה אחרי עשר שנים של עבודה באותו מקום. כל אחד ירגיש מבולבל וחושש ולכן התגובה הטבעית במצב כזה היא להאשים את האירוע הנקודתי: אם רק לחברה היה עוד כסף, אם רק המנכ"ל לא היה לוקח הכל לעצמו, אם רק היו מורידים משכורות במקום לפטר, אולי החיים שלי היו נשארים טובים כשהיו.

תגובה כזאת מקבלת חיזוק אחרי שמתחילים לחפש עבודה חדשה ורואים שהשוק לא חיכה לך, שבעצם המיומנויות שלך לא מספיק רלוונטיות לרוב מקומות העבודה ושבגילך כבר אף אחד לא רוצה לגייס אותך למשרת סטודנט והמגייסים מחפשים רמה מקצועית שתואמת לגיל ולניסיון.

ובדיוק במצבים האלה חשוב לשים לב שהבעיה היא לא החברה שפשטה רגל או המחלקה שנסגרה. שווה להסתכל על אנשים אחרים באותו מצב שדווקא כן מצאו מהר עבודה חדשה, או אפילו על חברים שהבינו שהחברה נכנסת לקשיים כבר לפני שנה ושנתיים ועזבו בתנאים שלהם.

המטרה שלנו כמתכנתים היא לשמור על רמת כשירות גבוהה בכל מצב. לזכור שלא משנה כמה הרווחתי או באיזה תפקיד הייתי, מחר בבוקר אני יכול לחזור לנקודת ההתחלה. מה שנשאר איתנו בין עבודות זה המיומנות והמקצועיות שלנו. לאורך זמן אלה הדברים שאנחנו חייבים לשמר ולשפר.

וכשרואים את זה גם קל יותר להתמודד עם התחושות ולמצוא את הדרך קדימה: כן, צריך להשלים עשור של התקדמות טכנולוגית שבו היית תקוע בקוביה עם משכורת גבוהה בחברה שכבר מזמן לא פיתחה מוצרים רלוונטיים. זה ייקח זמן ועבודה. ואחרי שתסגור את הפער ותמצא את העבודה הבאה, נסה להשאיר את הרגע הזה של עשר שנים קדימה בתודעה. השקעת עבודה בלימוד ביום יום תהפוך את החיפוש הבא להרבה יותר פשוט.